מיומנו של ירושלמי גאה

מיומנו של ירושלמי גאה

נולדתי בירושלים. למדתי בירושלים. התחתנתי בירושלים. חיתנתי את ילדי בירושלים. אני דור שביעי למשפחה ירושלמית שורשית. מכיר כל סמטה בירושלים. בקיצור 'ירושלמי גאה' מכל הסיבות שבעולם...
אבל כיום אני גר בעיר הקודש - צפת. ליבי בבירה, אך גופי נחת על קרקע המציאות.
אספר מעט על עצמי.
לא מכבר חגגנו 40 שנות נישואין. זכינו לחתן שבעה מתוך עשרה מתנות שקיבלנו. ניתן לומר ששלושת ילדיי האחרונים גם הם כעת בשידוכים.
בעבר, כשהייתי צעיר ונמרץ, בתחילת החיים, הסתכלתי על האנשים בני גילי הנוכחי ככאלו שהחלו כבר את הספירה לאחור... אך כיום, ממרום שנותיי, אני חש שרק כעת עברתי את המחצית... דרך ארוכה לפני.
ניתן לומר שלאורך 25 השנים הראשונות לנישואיי לא ידענו הלוואה מהי. ההכנסות היו נאות, אני כמגיד-שיעור בישיבה, רעייתי שכירה במשרד מבוסס, חיינו ברמת חיים נמוכה יחסית, שמחים בחלקנו. תודה לבורא העולם.
גם כשזכינו לחתן את בננו בכורנו, ואף את זה שאחריו, לא נזקקנו להלוואות. היו לנו לא מעט חסכונות. פתחנו קרן השתלמות. ההורים עזרו ככל שיכלו. עוד כמה ניסים גלויים ונסתרים, ב"ה הכל עבר בשלום.
אך כשבתנו נכנסה לשידוכים, היה ברור לנו שכעת נאלץ ליטול הלוואות. לפי שאלות השדכנים, לפי מה שהכרנו מנישואי שני הבנים הראשונים, הרי שעלינו 'להתחייב' על סכום דמיוני של מאות אלפי שקלים לרכישת הדירה לזוג הצעיר.
מדובר בסכום הזוי. מטורף לחלוטין. לא יודע אם זה הוגן. האם זה כדאי. אבל זוהי המציאות בקהילה אליה אני שייך. כל מה שניסו והשתדלו לשנות מנהג זה, נחלו כשלון חרוץ.
חשוב להדגיש, סכום התחייבות זה אינו כולל את הוצאות החתונה והנדוניה, שאלו התבררו כהוצאה של כ-100,000 ₪ נוספים. הגם שהן היו במתכונת המינימום ההכרחי והתחלקנו 50/50 עם צד החתן.
לא היתה ברירה, נטלנו הלוואת משכנתא בסכום של חצי מליון ₪. שילמנו את כל ההתחייבויות, סגרנו כמה הלוואות בנקאיות שנצברו מהוצאות החתונה, וחזרנו לשגרה הברוכה. רק הפעם בתוספת הוצאה חודשית של קרוב ל-3,000 ₪ שתלווה אותנו ב-30 שנה קרובות עבור החזר ההלוואה.
חלפו להן שנתיים נוספות, זכינו לארס את בתנו הרביעית עם בחור כליל המעלות. ושוב התחייבנו כמה מאות אלפי ₪. לא היתה ברירה, מחזרנו את המשכנתא, נטלנו עוד כמה הלוואות, וב"ה עמדנו בהתחייבויות. אך נותרנו עם החזר חודשי של כ-8,000 ₪!!!
סכום זה היה מעבר ליכולתנו, כך שאחת לתקופה נוצר בור ענק בחשבון. הבנקים ב'נדיבות לב' הגדילו את המסגרות, אבל גם אלו הגיעו לקצה גבול הסיבולת. איכשהו שרדנו. אחת לתקופה נטלנו הלוואה לסגירת המינוס, והחיים זרמו למשך שלש שנים נוספות.
כעת הגיע תורו של בננו החמישי להינשא. מיד לאחר מכן בתנו השישית. הפוגה של שנתיים ובתנו השישית עמדה תחת החופה. לא ניכנס לכל הפרטים והמספרים, התחייבנו את המינימום ההכרחי, שילמנו את כל ההתחייבויות, אבל מצבינו הכלכלי התדרדר לשפל המדרגה.
גלגלנו כספים.
למדנו את סודות המקצוע, והצלחנו. בכל חודש נדרשנו לגייס כמה עשרות אלפי שקלים לתת מענה לחיובים שיצאו לנו מחשבון הבנק. עמדנו במבצע בגבורה. לא קרה אפילו פעם אחת שחזר לנו צ'ק או חיוב כלשהו - מה שהגביר את האמינות שלנו אצל הגמ"חים והבנקים, ואלו הוסיפו ונתנו לנו מסגרות אשראי וכרטיסים שונים ומשונים.
זה היה סוג של מלחמת הישרדות, ובמלחמה לא חושבים לעומק. פועלים באינסטינקט ומכבים שריפות מהרגע להרגע.
לדוגמא: לפי הרישומים שלנו אנו נדרשים עד סוף השבוע להשיג 10,000 ₪. אנו פונים לגמ"ח שזה עתה גילינו, והוא נותן 1,000$ ב-10 תשלומים. האם נקח? ודאי שכן. גמ"ח נוסף מציע 2,000$ לפרעון בעוד שלשה חודשים. האם נקח? ודאי שכן. רגע, אבל מהיכן נוכל לפרוע את ההלוואות האלו? האם יש מקור תקציב לפרעון ה-100$ בכל חודש? מה יהיה בעוד שלשה חודשים? את אף אחד זה לא מעניין, הן בכל מקרה אין מענה אמיתי גם לקיים. כך או כך נדרש ליטול הלוואות נוספות לפרוע את ההתחייבויות הקיימות, אז נאלץ ללוות עוד. העיקר השגנו את ה-10,000 הנדרשים להשבוע.
האם מישהו יכול לתאר לעצמו כמה זמן נדרש להשיג את ההלוואות האלו? לאתר את הגמ"ח. לתאם זמן. לקחת את השטר המקורי. להחתים את הערבים המוכרים אישית לבעל הגמ"ח. להגיע בזמני קבלת הקהל. לעמוד בתור. לקבל את הכסף. לרוץ לצ'יינג לפרוט לשקלים. לטוס לבנק ברגע האחרון עם מונית ספיישל, לעמוד בתור, וכדובדבן מעל הקצפת - להידרש להכנס למנהל להסביר מה מקור הכסף.
מדובר בכעשר שעות עבודה סיזיפית ומשפילה הדורשת כוחות גוף ונפש רבים. אך בשונה מכל עבודה אחרת בעולם, עבודה זו לא רק שלא מכניסה כסף, היא עוד מוציאה. הערכה גסה לחישוב עלות 'גלגול' יומי שכזה - כמה מאות שקלים עבור נסיעות ופריטות כספים, ועוד לא דיברנו על ה'פיצויים'. אחרי קרב שכזה, עם לחצים נפשיים שכאלו, חייבים 'לפצות'. הפיצוי יכול להסתכם בארוחת ערב זוגית מפנקת, אבל יכול להיות גם יקר יותר.
חיינו בקרוסלה. הגענו למצב של מלחמה יומיומית על איזון חשבון הבנק. עשינו כל מה שרק יכולנו לגייס עוד ועוד כספים. היה לנו חשוב מאוד שלא נהפוך להיות מוגבלים. על אף המאמצים הכבירים, תמיד היה חסר. היו כמה ימים בודדים בהם יכולנו לנוח ולקחת נשימה. אבל אלו היו ימים מועטים. בימים האחרים עבדנו במלוא המרץ. אסור היה לנו להיות חולים. חייבים להיות תמיד ערניים ומחושבים. אם לא כן, מהר מאוד כל ה'מפעל חיים' שלנו בסכנה. נאבד את אמונם של המלווים ואז הכל יקרוס כמגדל קלפים.
רעייתי, אשת חיל, התגייסה לעזרתי. היא זו שניהלה את הפנקסים והחשבונות. היא זו שתזכרה אותי מדי ערב מה צריך לגייס למחר. היא זו שפנתה לגמ"חים וסדרה לי את סדר היום. להיכן אפנה, אנה אלך. והיא זו שבזמנים לחוצים במיוחד היתה יוצאת לבנקים והצ'יינגים, להמיר ולהפקיד.
עם הזמן הרגשתי שכוחותיי הולכים ופוחתים. המאמץ האדיר היומיומי החל לשחוק אותי. במיוחד שהחובות הלכו וגדלו, תפחו והחמיצו את מצב רוחי. הכי עצוב, שחיינו בלי תקוה. לא היה איזה תאריך או תקופה אליה חתרנו, התחושה היתה שרק המוות יציל אותנו מהקטסטרופה.
את חטאיי אזכיר, אך אבקש - דונו אותי לכף זכות. הן חכמינו ז"ל לימדונו: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. היו רגעים, שבסתר לבי קיוויתי, כי יקרבו ימי אבל אבי... אני יודע שזה תרכיז של השפלות אליו בן יכול להגיע. אבל בתוך החשכה והייאוש, לא ראיתי מקור אחר לישועה בלתי אם ירושה נאה.
באחד הימים, עם שוך הקרב היומי מול פקידי הבנק והחובות הנוראיים, עת קיימנו ישיבת מטבחון לילית לגיבוש תכנית הישרדות ליום המחר, העזתי פני, והעליתי על שולחן הדיונים מחשבה שמזה זמן ריצדה במוחי, אך תמיד דחיתיה בביטול.
'אולי נמכור את הבית'.
הדברים יצאו מפי ו... השמים לא נפלו. הקירות לא רעדו. האור לא כבה. כל מה שחששתי שיקרה אם רק אעלה אופציה שכזו לא קרה. אבל משהו אחר כן קרה. עיני רעייתי אורו, חיוך התפשט על פניה. אפילו אנחה קלה נמלטה מפיה.
הסתבר, שגם היא בחכמתה ידעה שאין מנוס, אך לא העיזה להציע את הרעיון. היא הכירה את בעלה 'ירושלמי גאה'. חשבה בלבה, אם אציע כזו הצעה, יהיה זה המסמר האחרון בארון המתים של בעלי. מספיק עובד כל כך קשה, עוד לצער אותו ולהשפיל אותו עדי עפר. להציג אותו נכשל בעיני כל קרוביו, ידידיו ומכריו.
אבל כעת, כשהאופציה הונחה על השולחן, החלנו לחשב חשבונו של עולם. הסתבר שדירתנו, אשר נקנתה לפני עשרות שנים במחיר מוזל בשכונה שאז היתה חדשה ולא מרכזית, הפכה עם השנים לשיא המרכז. התברר שגרנו בתוך אוצר זהב. אמנם הקירות והרהיטים ידעו ימים טובים יותר, אבל השטח הנדל"ני שווה הרבה מאוד.
שווי הדירה עמד על... (תחזיקו חזק) 3,000,000 ₪. כן. קראתם נכון. שלש מיליון שקל.
מאידך, ערכנו רשימה מפורטת של כל החובות; המשכנתאות, ההלוואות הבנקאיות, ההלוואות בכרטיסי אשראי, הגמ"חים בתשלומים, הגמ"חים המתגלגלים, ההלוואות העומדות ללא תאריך מוגדר, צ'קים בחוץ, חובות לרשויות, ואפילו הצפי של ההתחייבויות הבסיסות לילדים הנותרים עמד על... (להחזיק עוד יותר חזק) 2,500,000 ₪!!! הזוי!!! זוג תמים ופשוט, בני ששים פלוס משהו, לא גבירים וגם לא סוחרים ממולחים, חייבים שתים וחצי מליון שקל.
לא יכולנו להתאפק, וערכנו חישוב נוסף. כמה עולה לנו להיות חייבים כל כך הרבה כסף. מה העלות החודשית אותה אנו משלמים בשביל התענוג לגור בדירה בבעלותנו בירושלים.
לא אלאה בחישובים מורכבים. אך הערכה שלנו עמדה על כ-15,000 ₪ בחודש - לפחות. קרוב לודאי גם יותר. יכול בהחלט להיות ששילמנו כ-20,000 ₪ לחודש!!! עבור ריביות ועמלות והוצאות מכל הסוגים. לא כולל את ההוצאה של 'העדר הכנסה' שגם היא הוערכה על ידינו באלפי שקלים נוספים.
כלומר, מאחר והיינו כל כך טרודים ושקועים ב'גלגולים', לא יכולנו לעבוד בשום עבודה נורמאלית. אני אמנם נותרתי במשרה התורנית שהיתה לי, וזו היתה ההכנסה העיקרית, אך לא יכולתי בשום אופן להתפנות לעסוק בשום עבודה נוספת. לא אחת הוצעו לי תפקידים ומשרות, אך עניתי בשלילה. בקושי שרדתי עם המשרה לשעות הבוקר.
גם רעייתי הפסיקה את העבודה, הרבה בגלל חוסר הגמישות שנדרש ממנה בתפקידה, מה שמנע ממנה להתפנות לסייע לי ב'גלגולים'. בפרט שכידוע, ככל שמגלגלים כסף גדול מאבדים ערך לכסף קטן. איך אישה יכולה לצאת לעבוד בתמורה לכמה עשרות שקלים לשעה, כאשר עוד באותו יום נדרשת להשיג כמה אלפי שקלים לכיסוי בדיעבד של חיוב האשראי שיצא כבר אתמול. אך לא הפכה להיות 'עקרת בית', היתה יותר 'עקרת הכסף'. כסף שגולגל מהכא להתם ללא שום תועלת ממשית.
אמרנו בלבנו, כזו החלטה, צריכה שאלת רב.
כשגמרנו להציג את השאלה בפני אחד מגדולי הדור, השיב בעדינותו: 'אז מה השאלה'? חשבנו שמא מפאת גילו לא הבין היטב את השאלה, וחזרנו על השאלה. אך מהר העמיד אותנו על טעותנו. הוא הבין היטב, אך כשראה את הנתונים הכספיים, היקף החובות העצומים והעלויות הכספיות ועוד יותר העלויות הפיזיות והנפשיות לגלגל את הכספים, לא ראה כאן מקום לשאלה. התשובה היתה ברורה.
כעת, משקבלנו את ההחלטה למכור את ביתינו, היו בפנינו כמה לבטים. האם לקנות ביתרת הכסף דירה להשקעה, לשכור ולהשכיר. אך אופציה זו נשללה על ידי רעייתי. היא לא בנויה לגור בשכירות ולהיטלטל אחת לתקופה מדירה לדירה. מה גם שנאלץ להוסיף סכום משמעותי ביותר בשביל לשכור בירושלים.
חשבנו על אופציה של קניית דירה זולה יחסית בשכונה מרוחקת ולקחת על עצמינו הלוואת משכנתא גדולה. כך אמנם יהיה לנו החזר חודשי גבוה, אבל בלי כל המרוץ והטרוף. נגדיל קצת את ההכנסות נקטין את ההוצאות, והכל יהיה בסדר. כך נישאר ירושלמיים. אך מצאנו חסרונות רבים גם באופציה זו, הן מבחינת הסיכוי לקבל משכנתא שכזו, והן בתשלום ההחזר החודשי הגבוה. הן בגודלה ואיכותה של הדירה, במיוחד שאמנם שכונה זו מוגדרת בשטחה המוניציפלי של ירושלים, אך כירושלמי מלידה, שכונה זו אינה נכללת בשטחה של ירושלים שלי.
ההחלטה התקבלה. עוברים ל... צפת.
לא זוכר שבכיתי מעודי. אך כשחתמנו על החוזים, עיני זלגו דמעות. אצבעות ידי רעדו. כמעט וברחתי ממשרדו של העו"ד. הייתי נסער. נתקפתי בפחד וחרדה. אך ידעתי שאין לי ברירה. לא יכולתי בשום אופן להמשיך את מסע ההשמדה של כספי, כוחותי, זמני, וכבודי.
הקב"ה האיר את עינינו וזכינו לסייעתא דשמייא מרובה בכל צעדינו.
את ביתינו מכרנו בכמאה אלף שקל יותר ממה שצפינו. וזה היה נס, מאחר והיו הוצאות רבות ששכחנו לחשב. סגרנו את כל החובות מכל המינים והסוגים, שכאמור התבררו שהינם 2,600,000 ₪ כולל הוצאות תיווך ועו"ד. נותרנו ביד עם חצי מליון שקל נקי. הון עצמי. במקביל רכשנו בצפת דירת 5 חדרים נאה, במקום מרכזי במחיר של 850,000 ₪. להשלמת הרכישה נטלנו משכנתא בסכום של 350,000 ₪, עם החזר חודשי של כ-2,000 ₪.
תוך חודשיים מאותה ישיבת מטבחון לילית בה העליתי לראשונה את ההצעה למכירת הדירה, קיימנו ישיבת מטבחון לילית נוספת, הפעם בביתינו הנאה והמרווח, אך בעיר כל כך שונה, בעיר הקודש צפת.
לא אכזב. זה לא קל. בודאי למי שירושלים היא בעבורו חלק מהאישיות.
אך אני שמח ומאושר. אני קם בבוקר, ולא מטריד אותי מצב חשבון הבנק. מתפלל, ומצליח אף להתרכז, ולא רודפת אותי המחשבה על הצ'ק שאמור לצאת מחר. אני מסתובב בין אנשים ולא מחתים את אף אחד מהם על שום שטר ערבות. הולך לקניות ומשלם במזומן. אף פעם לא נאלץ לעבור לצד השני של המדרכה בשביל לא להיפגש עם אדם שעשה לי טובה והלווה לי את כספו. גם לא צריך להיזכר למי עשיתי טובה אי פעם בחיים וטרם ביקשתי ממנו עזרה. מרגיש גביר העיירה.
אני לא מתפלל בבית הכנסת המרכזי של השכונה הירושלמית אשר הייתי אחד ממייסדיו. אין לי שטיבלאך צמודים לבית שאוכל להתפלל ערבית בכל שעה שאחפוץ. גם לא אוירה ומרקם חברתי ישיבתי שכל כך אהבתי, התרגלתי, ובהשראתם גדלתי וחינכתי את ילדי לתפארת.
אבל יש לי חיים טובים ורגועים. יש לי זמן ללמוד ולהתעלות. אני מבלה שעות רבות בבית הכנסת המקומי המורכב ממגוון ופסיפס רב של יהודים טובים ותמימים, מכל העדות והחוגים. אמנם 'אוצר הספרים' הוא לא מה שחלמתי, אבל הש"ס בבלי ויתר ספרי היסוד זהים במדוייק למעצמה אותה עזבתי.
לא נאלצנו להתמודד עם קשיים בהעברת הילדים למוסדות לימוד מתאימים. הן כפי שציינתי, ילדיי הלא נשואים כבר בגיל שידוכים, והם נותרו במקומות הלימודים הקיימים. אך כפי שאני מתרשם, יש לא מעט מוסדות ברמה רוחנית גבוהה. אבל אין ספק, לא כמו בירושלים.
מהר מאוד הפכתי להיות הרב הלא רשמי של הקהילה המקומית. התחלתי למסור שיעור בדף היומי בהשתתפות כמנין בעלי בתים. אנשים שואלים ומתייעצים עמי בהלכה ובהנהגה, בחינוך הילדים ובשלום הבית, ואני עונה בשמחה. לעיתים אני חש, שכל הסיבה שהקב"ה גילגל שיהיו לנו חובות ונאלץ לעבור לצפת, זה בשביל השליחות אותה אני מבצע כיום.
התכנית המקורית ביחס למשרה התורנית בה החזקתי היתה להמשיך בה, כאשר ביום ראשון בבוקר אסע לירושלים ואלון בבית אחד מילדיי. בשני בצהריים אחזור לצפת עד שלישי בבוקר. וכך הלאה. ברביעי אחזור, ואסע שוב בחמישי עד שישי בצהריים. הכל היה מתוכנן. אבל בורא העולם מצא עבורי משהו עוד יותר טוב. הציעו לי משרה באזור מגוריי, עם שכר גבוה יותר משקיבלתי בירושלים.
גם רעייתי, שבמשך שנים עבדה כמנה"ח, עשתה הסבת מקצוע. הציעו לה תפקיד חינוכי במוסד לימודי לילדי הקירוב, והיא רואה ברכה רבה בעמלה. אמנם לא התרגלה לעמוד מול כיתה ולהשליט בה משמעת, אך מניסיונה רב השנים בחינוך הילדים הפכה לדמות חינוכית עמה מתייעצים הורים רבים.
הילדים והנכדים מאושרים לבוא לבקר בשבתות. יש לנו בית גדול ומרווח לארח אותם. הם נהנים עד למאוד מנוף הרי מירון הנשקף מחלון הסלון הענק, ומהניחוח הייחודי ברחובות העיר הוותיקה.
מצבנו הכלכלי השתנה דרמטית. נוסף על כך שסגרנו את כל החובות ועוד נותר בידינו התחלה של חסכון להוצאות נישואי הילדים הנוספים, אנו מרוויחים כיום עוד יותר משהרווחנו בירושלים, אין לנו כל הוצאות מעבר לאותם 2,000 ₪ להחזר המשכנתא. אף יש בידינו לסייע ולעזור לילדינו הנשואים המתמודדים גם הם עם קשיים כספיים.
גילינו מקור הכנסה נוסף. דירתנו הפכה להיות דירת נופש מבוקשת.
שלא לדבר על חודש אב אשר הביקוש הוא בשיא, סך ההכנסות מחודש זה לבדו יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. אך גם כל ימות השנה, כל עת מזדמן לנו לקוח המבקש את הדירה לשבת, אנו משכירים בשמחה.
בימים אלו אנו מתארחים אצל הילדים המקבלים אותנו בכבוד מלכים. הם שמחים לעזור לנו בזה. הן ביודעם שכל הסיבה שהיינו בחובות ונאלצנו להעתיק את מקום מגורינו לצפת, הינה בגלל שהקרבנו אנו את חיינו והתחייבנו עבורם סכומים שלא היו לנו. הן בגלל שגם כיום, בזכות אותן הכנסות אנו יכולים לשוב ולסייע להם במימון ההוצאות החודשיות.
עברנו תלאות וקשיים, אך הגענו למנוחה והנחלה. קשה להביע ולהמחיש במילים יסורים וקשיים, אבל הם היו בלתי נסבלים. החוויות שעברנו גרמו לנו לתסביך נפשי. אנו לא מסוגלים לשמוע שאחד מילדינו לקח הלוואה. המילה הלוואה התחלפה במוחנו ל'קללה'. אנו רואים בזה חורבן של המשפחה.
מצער אותנו לחשוב על עשרות רבות מחברינו וידידנו, אשר עוברים ברגעים אלה את מסע ההשפלה, בזבוזי הכספים ואיכות החיים אותם אנו חווינו. מדובר באנשים מוצלחים וחכמים, היו יכולים לשנות את העולם, רצים וממהרים, אך תקועים במקומם כמו גלגל הנע במהירות אך נטוע במקומו. כמה חבל.
לא קל לעשות שינויים. בודאי לא בביתו של אדם שזהו ארמונו, כבודו וחוסנו. אבל לעיתים חשוב לנחות על קרקע המציאות. אין ויכוח שהשינוי שעברנו הוא קשה ולא נעים כלל. אך הרבה יותר קשה ולא נעים היה להמשיך את השגרה המדומה שהיתה מנותקת מהמציאות, ודרדרה אותנו לתהום שניצלנו ממנה ברגע האחרון...
אז בפעם הבאה שאתם נוסעים לרבי שמעון במירון - תקפצו לביקור בצפת. מחכים לכם...