מייל: 9743095@gmail.comקניות אצל ההורים
היכן אתם עורכים את הקניות של מוצרי המזון והחד-פעמי?
יתכן ברשת חנויות שעושה הרבה חסדים. אפשר במקבילה עם הקונים המאושרים. שמא בחנויות עם המחירים המצחיקים. אולי במכירה השכונתית, או במכולת השכונתית.
אך ישנם שעורכים את קניותיהם - אצל ההורים. בעיקר זוגות צעירים.
עם סיום האירוח הנפלא בשבת הנופש בבית ההורים, לאחר שהתענגו ארבע סעודות ברבורים ושליו ודגים כמיטב המסורת, כשעומדים כך מוכנים ליציאה, פתאום נזכרים ש'בדיוק' נגמר החלב.
האמא - 'אידישע מאמע', מגיבה תיכף ומיד: 'מה השאלה בכלל. יש לנו חלב בשפע. קחו לכם בשמחה שקית חלב, שיהיה לכם לקפה של הבוקר'.
כשעומדים ליד המקרר הפתוח, עם שקית קניות גדולה ביד, על הדרך, בנוסף לשקית החלב, לוקחים גם שתי יוגורט, קופסת גבינה קטנה, כמה מלפפונים ועגבניות, שתי גזרים וכמה ביצים. שיהיה בשביל ארוחת הבוקר.
אבל מה נעשה עם ארוחת הצהריים? אין בעיה. נשארו מליל שבת כמה עופות, גם שניצלים וקציצות. נארוז יפה וקחו לכם.
בביקור הבא, מתמקדים ב'חד-פעמי'. 'בדיוק' נגמרו הצלחות הקטנות. על הדרך מעמיסים כמה שרוולים של כוסות חם/קר. חבילת לפתניות ומרקיות. וכמובן, מזלגות כפיות וכמה חבילות 'טישו'.
ליד הדלת נזכרים במלפפון חמוץ ש'בדיוק' נגמר. ואם כבר, לא יזיק גם תירס וזיתים, שקית אורז ופתיתים.
בקיצור, הרעיון ברור. אמנם התחתנו. אבל נותרו תקועים בבית ההורים.
וההורים, שמחים לתת. כל כך כיף ומכבד להיות הורים שנותנים, נותנים ושוב נותנים. את זה הם עשו ועושים כבר עשרות שנים. אין מה שמשמח אותם יותר.
אבל יש שלב בחיים, בפרט בעיצומן של השנים בהן מחתנים ילדים, שהמצב הכלכלי לא מאפשר לממש את כל משאלות הלב. כאן נדרשת רגישות יתר מצד הילדים.
לא אחת ההורים נאלצים לשלם מדי חודש עשרות ומאות שקלים עבור הילדים הנשואים אף לאחר שלהם בעצמם ישנם כבר כמה ילדים.
מדובר בתשלומים לקופ"ח, לביטוח הלאומי, לחברות התקשורת השונות. ואפילו לביטוח המשכנתא ולארנונה וכדו', שהחלו בימי הבחרות, בתקופת האירוסין או בימים שמיד לאחר הנישואין, כאשר עוד לא היה אפשרי לשלם מחשבון הילדים. הוראת הקבע זורמת וממשיכה ואין פוצה פה ומצפצף.
הילדים 'שוכחים' להעביר את התשלומים לחשבונם. גם אם הם נזכרים, אומרים הם לעצמם, אם ההורים לא מבקשים להפסיק את המצב, כנראה לא אכפת להם והם מוכנים לתת לנו את המתנה הזו.
וההורים, לעיתים כל כך מסובכים בחובות, שהם בקושי שמים לב שהם משלמים תשלומים אלו.
גם אם הם שמים לב, ואף אם המצב ממש מתסכל ומרגיז אותם, עדיין רבים יבלעו את הגלולה וימשיכו הלאה בלי להעיר את תשומת לב הילדים.
הן הם ההורים. וככאלו, כבודם ושמחתם בנתינה לילדיהם. אם רק היתה האפשרות בידם, היו משלמים גם את כלל המשכנתאות והוצאות שכר הלימוד של כל הנכדים. אך מסירות נפשם בעצם מימון חתונת ילדיהם, ועוד יותר, ההתחייבויות לדירת הילדים, מכניסה את רוב רובם של ההורים ללחץ כלכלי גדול.
קשה להם הסיטואציה המביכה והמשפילה משהו לפנות באופן יזום לילדים בבקשה שיעתיקו את כל החיובים מחשבונם. מה גם, שהדבר עלול להתפרש אצל הכלה הרגישה כעלבון גדול, ומי יודע איזה סכסוך עלול להיווצר עם השוויגער הקמצנית והבלתי אנושית.
קשה למצוא זוג צעיר שמצבם הכלכלי קשה יותר משל הוריהם.
גם אם עדיין לא נמצא ה'כולל' המתאים, ואף אם אין קביעות במקום העבודה של האשה. ואפילו אם הזוג הטרי עובדים בלחפש עבודה. עדיין, על פי רוב מצבם הפיננסי משופר לאין ערוך משל הוריהם. יתכן, יותר מלחיץ. אבל לא יותר קשה.
אך גם אם אכן מדובר בזוג עם משכנתא גדולה והם מאוד לחוצים בכסף, עדיין מי התיר לגנוב. עד מתי יהיו לנטל על כתפי ההורים שקורסים מרוב חובות ולחצים כלכליים. שתיקתם של ההורים אינה מהווה כל ראיה להסכמתם.
גם אם ההורים 'יסכימו', יתכן בהחלט שזוהי הסכמה מאולצת. בתוך ים הרגשות והמורכבות הכרוכים בלהכניס חתן או כלה הביתה, אין כמו שתיקה והסכמה גם לדברים שנוגדים את רצון ושאיפת ההורים.
גם לבוא להתארח, צריך בגבולות וברגישות יתר.
ברור ופשוט שההורים משוועים לארח את הילדים, מחכים לרגע שכבר יבואו הביתה, שיוכלו לשהות במחיצתם, לפגוש את הנכדים, לשוחח וליהנות מכל רגע. כל כך הרבה שנים חיכו לרגע המשמח הזה. אין דבר שמרנין את הלב ומרגש את כל בני המשפחה יותר.
אבל לאירוח יש מחיר. אם בשגרה מסתפקים באוכל בסיסי, יתכן אף בשאריות שהוקפאו. כאשר הזוג הצעיר מגיע, הרמה עולה משמעותית. הכל טרי, מעוצב להפליא, גורמה. זה לא ענין רק של מחיר, אלא גם מאמץ פיזי ונפשי.
אנו נדרשים לחשוב 'מחוץ לקופסא', להתבונן מה באמת נכון לעשות. לעיתים אכן כדאי ואפילו חובה לבוא ולהתארח כמה שרק ניתן. השמחה והתועלת המופקת הן להורים והן ליתר האחים היא עצומה. המאמץ - מינורי. ואין כל משמעות לשיקול הכספי. כך זה פעמים רבות, אך לא תמיד.
ישנן משפחות שהשיקול הכספי משמעותי עבורן. ההורים רוצים ביקורים, אך היו מעדיפים למצוא את הדרכים שלא יצאו מאיזון כספי. אם בהזמנתם להתארח בבית הילדים. לחילופין, בהשתתפות הזוג בהכנת חלק מהמאכלים, או ביקורים לארוחה קלילה. אלו היו משמחים אותם יותר. ואת הרגישות הזו צריך לפתח.
כמה נחמד יהיה להורים אם 'נודיע' מה אנו מביאים אתנו. 'שאלה - זה טרף'. לא שואלים. רק מודיעים. אנחנו מביאים אתנו את העופות/ דגים/ סלטים וכדו'. יתכן ונסתפק בהבאת החלות וארגזי השתיה. כמובן, ברגישות הנדרשת. שלא לפגוע ח"ו בבעלת הבית.
במסגרת הרגישות, נחשוב האם יש מקום לסייע להורים גם מבחינה כספית. אפשר ואת כספי המעשרות ננתב לעזרה להורים. לא אחת הם בגרעון חודשי ענק, מיואשים ומתוסכלים. מאמץ של הילדים הנשואים הן בהקטנת ההוצאות ובסיוע כספי מכספי המעשר, יכול לסייע בידם להגיע לאיזון.
אין ארגון צדקה יותר מהודר, יותר מכובד, יותר אנושי, יותר הוגן, יותר מכבד, יותר צודק, יותר מרומם ונעלה, מלעזור להורים להתמודד עם הוצאות נישואי הילדים. 100% מכספי המעשרות מגיעים ליעד ולמטרה, ללא כל הוצאות תפעול ומנהלה צודקות ככל שיהיו.
ואם נזכור ונשנן לעצמנו שהסיבה שההורים בחובות ובלחץ כלכלי, היא רק בגלל המסירות נפש שלהם למעננו הילדים, אזי לבנו יתמלא רגשי חמלה ורחמים, ונעשה את המוטל עלינו גם אם יהיה זה פחות קורץ ונוצץ, אמנם לא נקבל 'מי שברך' ותעודות הוקרה. אך זו האמת.
ככל שנתחזק באמונה תמימה ופשוטה בצדקת המטרה, כך נעשה כן בשמחה גם אם נפגענו ונעלבנו מאמירה או ביקורת שלא במקום מצד ההורים. אסור לערב שיקולים רגשיים בהחלטות שכליות.
