מייל: 9743095@gmail.comתרומת הברון רוטשילד
באחד ממסעותיו לרגלי עסקיו, הזדמן הברון רוטשילד לעיירה קטנה, נכנס לבית המדרש המקומי להתפלל תפילת שחרית.
התיישב באחת הפינות, התעטף בטליתו, הניח תפילין, והחל באמירת פרקי תהילים עד יגיעו מחוגי השעון לשעה שש ומחצה, זמן התחלת התפילה כמצויין בלוח המודעות הקבוע בכניסה.
כאשר מחוגי השעון סימנו שהגיעה השעה, פתח את סידור התפילה, החל באמירת ברכות השחר, ופסוקי דזמרה, מתוך הנחה פשוטה שבעוד רגעים ספורים יגש החזן לעמוד ותחל התפילה.
אך לא. החזן לא ניגש. התפילה טרם החלה.
מחשבה חלפה לו בראשו, שמא השתבש לו משהו בשעונו. אפשר ונגמרה לו הסוללה. בדיקה מהירה גלתה שהכל כשורה. מה אם כן גורם לעיכוב בתפילה?
חלפו דקות נוספות. הציבור כבר מלא את ההיכל, אפילו הרב ישב על מקומו, כולם יושבים וממתינים בלי כל סיבה. תמה הוא בלבו. האם לא חבל על הזמן, מה ההגיון? אין ספק, יש כאן משהו נסתר. ככל שחלפו הדקות, כך סקרנותו גברה והלכה, אך מאחר וכבר היה באמצע אמירת המזמורים לא היה יכול לשאול לפשר הדבר, החליט להמתין בדריכות ולראות כיצד יפול דבר.
והנה נכנס לבית המדרש בהליכה מדודה יהודי הדור, עטוף בטלית נאה, עם הגיעו למקומו אשר במזרח, ניגש החזן למקומו - החלה התפילה.
בטביעות עינו ובחדות מחשבתו הבין הברון מהר מאוד את הענין. מן הסתם אותו אדם הינו גביר העיירה. תנועות גופו ותווי פניו העידו על כך, כמו גם היחס והחנופה שדרש וקיבל מהקהל, לא הותירו מקום לספק.
הדבר חרה לו עד למאוד. וכי כך צריך לנהוג בעל המאה?! לעכב קהל קדוש מלשפוך תחינה, ובלבו גמלה החלטה לנפץ ולשבר את ההילה.
עת הוציאו את ספר התורה לקרוא את הפרשה, ניגש לגבאי וביקש לקבל עליה תוך שהוא רומז שבכוונתו להרים תרומה נכבדה.
הגבאי אשר לא הכיר את הברון, לא תלה תקוות רבות באורח המוזר. אבל בכל אופן, אם יהודי מבקש לעלות לתורה ועוד מבטיח תרומה הגונה - למה לא.
עם סיום הברכה האחרונה, החל הגבאי באמירת 'מי שברך', ובעת הגיעו למילים "בעבור שיתן"... הרעים את קולו כשואל ומתעניין מהי גובה התרומה המדוברת. הס הושלך בבית המדרש. הברון המתין קמעה, ובקול רם ובוטח השיב: "את סכום הכסף שיש לגביר העיירה".
הגבאי ההמום הרים את ידו לכיוון מצחו בתנועה סיבובית, כאומר לאורח ההזוי 'אתה לא נורמאלי', 'זה לא הגיוני', 'כנראה אינך יודע עם מי יש לך עסק'. אך הברון היה נחוש בדעתו וסימן לגבאי שהכל כשורה, והוא יכול להמשיך ולסיים את אמירת 'מי שברך'.
ה'גביר' לא האמין למשמע אזנו. איזה חוצפה וזלזול. מה חושב לעצמו אותו אורח תמהוני, שהוא יוכל לתת את סכום הכסף שיש לו? וכי הוא לא שמע על היותו גביר העיירה?! עוד יותר כעס על הגבאי שהסכים לקבל באמירת ה'מי שברך' את נדבת האורח. היעלה על הדעת שאורח זר ובלתי מוכר יוכל לתת תרומה בסדר גודל ענק שכזה?! היה זה עלבון אישי גדול מאוד עבורו.
קשה לתאר את התדהמה שאחזה בקהל. הלחשושים שהחלו עם סיום קריאת התורה, התפרצו עם סיום התפילה בקול רעש גדול. ויכוחים נוקבים התגלעו אם טוב עשה הגבאי שנתן עלייה לאדם לא מוכר, ועוד כזה עוף מוזר שמנדב סכום עתק ולא הגיוני. ובעיקר, כיצד הרהיב עוז לקבל כזו נדבה לא מציאותית בפני ה'גביר' שנפגע עד עמקי נשמתו.
הברון ישב בפינתו, המשיך באמירת מזמורים אותם היה נוהג לומר בכל יום עם סיום תפילתו, ולא שם את לבו לכל הרוגש סביבו.
עת סיים לחלוץ את תפיליו ולקפל טליתו, ניגש אליו הגבאי וביקש לבדוק אתו כיצד מתכוון להעביר את תרומתו, תוך שהוא מציין בפניו שיוכל להתפשר גם אם לא יביא את מלוא הסכום, שכן מדובר בעשיר גדול וקשה להאמין שיהיה לו את האפשרות הכלכלית לעמוד בהתחייבות שכזו.
השיב הברון בנינוחות: "ראשית, אציג את עצמי. אני הוא ה'ברון רוטשילד', מן הסתם שמעתם על עושרי האגדי, כך שאני בהחלט לא נבהל מסכום גבוה ככל שיהיה, ובוודאי כוונתי להעביר את התשלום עד הפרוטה האחרונה.
אך טרם אעביר פרוטה, אבקש לברר כמה כסף יש לאותו גביר. לא אוכל להעביר תרומה על בסיס הערכות והשערות. נא בקשו ממנו שימציא לי את הדוחו"ת הכספיים ומצב יתרת חשבון הבנק שלו שאוכל להעביר את תרומתי".
לכזו הפתעה לא ציפה הגבאי. לא יאומן. הברון רוטשילד בכבודו ובעצמו עומד לפניו. מי היה מאמין. אם היה יודע, היה נוהג בו בכבוד מלכים.
אך ללא ספק, הדרישה להמציא לו את הדוחו"ת הכספיים של גביר העיירה היוותה עבורו את ההפתעה ואפשר אף את התדהמה היותר גדולה. איך יוכל לעמוד בזה. רק לרגע דמיין את עצמו ניגש לגביר בבקשה להמציא מסמכים שכאלו - זעזוע חלף לו בגופו. הן תמיד הקפיד הוא יחד עם כל בני הקהילה לשמור על כבודו של הגביר. המתינו לו בכל תפילה וכינוס. ידוע היה לכל כמה צריך להישמר מלהרגיז ולהעליב את הגביר הנכבד.
השיב הגבאי לברון: "ראשית - ברוכים הבאים. אנו שמחים לארח את כבודו בבית המדרש ומצטערים שלא ידענו על כך מראש, כי אז היינו מכבדים אותו כראוי וכיאות.
אך ביחס לבקשתך הנוספת - מצטער מאוד, אבל אין מצב שאוכל להמציא לך את המסמכים המבוקשים. מדובר במשימה בלתי אפשרית. משהו שקשור למערכת היחסים הקיימת בין הגביר לבני הקהילה".
אך מיד הוסיף: "בשביל לדעת את הונו של הגביר אין צורך בדוחו"ת. כל בני העיירה יודעים שמדובר בגביר בעל סדר גודל עצום. ראה את ביתו/אחוזתו המפוארת, את כרכרותיו ומשרתיו, את בגדי בניו ובנותיו. לפי הערכות הוא שווה עשרות מיליוני דולרים. בא נעשה עסקה. תן מחצית מהסכום, ולגבי היתרה אנו מוותרים לך".
השיב הברון כאשר בת צחוק על פניו: "לא. אינני מסכים. התחייבתי את מלוא סכום הכסף שיש לגביר, וכך אעשה. לא רוצה 'להרוויח'. עבורי לתת פחות ממה שהתחייבתי - זה הפסד. המציאו לי את הדוחו"ת ואעביר את תרומתי. כל עוד לא אקבלם - לא אתן פרוטה".
כינס הגבאי לישיבה דחופה את חבריו - יתר גבאי בית המדרש, ביקש אף מרב העיר שיבוא גם הוא להשתתף בישיבה החשובה, במהלכה סיפר להם את כל הקורות אותו. את דרישת הברון רוטשילד והחשש מפני כעסו של הגביר.
לאחר דיונים ארוכים, כאשר זה מצדד בכה וזה בכה, סיכם הרב את הדברים: מאחר והתקבלה תרומה מהברון רוטשילד הידוע באמינותו וישרותו, ומאחר והוא מתנה זאת בהצגת דוחו"ת כספיים של גביר העיירה, אין מנוס על אף אי הנעימות והכעס הצפוי מלדרוש זאת. הן בכספי צדקה עסקינן.
דברי הרב התקבלו בהבנה ובהסכמה מצד כלל הנוכחים. תיכף ומיד התארגנה משלחת של נכבדי הקהל אשר פנו למזכירו האישי של הגביר בבקשה דחופה להיפגש עמו מיידית. הגביר שסבר לתומו שבאו להתנצל, קיבלם בסבר פנים חמוצות הדורשות פיוס והתנצלות. כבר הכין רשימת דרישות כתנאי לפיוס על העלבון. אך מה רבה היתה פליאתו, לא רק שלא עשו כן, לא די שלא החליפו מילת התנצלות אחת, עוד הציגו בפניו את דרישתו של המרא דאתרא להמציא לברון רוטשילד את הדוחו"ת הכספיים.
זה היה מדי הרבה עבורו. כמעט ופתח את פיו בהתקפה חזיתית ובשלל איומים כדרכו בקודש, אך בחושיו המחודדים הבין שהפעם הוא הסתבך. כאשר עומדת תרומה של סכום עתק על הפרק, אף אחד לא יתרשם וייבהל מגערה כזו או אחרת. חוש מסחרי - היה לו.
עוד יותר חשש. אם לא יענה לדרישה המקוממת, הרי יצא עליו הקול כאילו יש לו מה להסתיר. יאמרו הבריות לעצמם - אם הוא כל כך עשיר, מדוע הוא נלחם שלא להציג הדוחו"ת הכספיים? הן יודע היטב מהי משמעות ההתעקשות שכזו, הרי בכך הוא גורם לבני הקהילה העניים הפסד ענק שכזה.
פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שרכש בעמל וביזע, מהווה עבורו סכנה לקריסה כלכלית מיידית. רבים מתושבי העיר השקיעו והשלישו בידיו את מיטב כספם, מתוך תקווה לקבל נתח ברווחיו ועסקיו המסועפים. הוא היה סוג של 'מותג'. עד היום העניק לכל המשקיעים אחוזי רווח מפולפלים. כעת, עם הפצת הבשורה, לא די שמעתה לא יפקידו כספים נוספים בידיו, עוד יבקשו למשוך את הכספים שכבר נצברו. דבר זה יפוצץ את הבועה.
בצר לו, בלע את עלבונו, חייך חיוך מאולץ, והשיב בקול נרגן - "אין כל בעיה. אציג בפניכם כמה מסמכים. הן כידוע לכם חשוב לי עד מאוד רווחתם וטובתם של הקהל הקדוש, ואם ביכולתי לעזור בהשגת התרומה רואה אני זה ככבוד".
קם בכבדות מכורסת המנהלים היוקרתית, ניגש לארון העשוי עץ אורן משובח משולב בזכוכיות קריסטל, שלף כמה קלסרים עבים כרוכים בעור צבי נקי עם עיטורי זהב מרשימים, הניח אותם בזהירות על שולחן העבודה המפואר המגולף ומחוטב מעשה אמן.
חכך בגרונו. ליטף את זקנו. ובארשת פנים רצינית פתח ואמר: "טרם אציג את המסמכים ברצוני להקדים כמה עניינים. כסוחר ממולח אני דואג ל'מנף' את הכספים. החכמה היא לעשות כסף גדול. לשם כך אני נוטל לא מעט הלוואות, ובכך זוכה למכפלות רווח. יכול להיות שתיבהלו מעט. אך אל דאגה. זה פשוט חלק מכללי המשחק.
חשוב שתבינו. אם הבנק מוכן להלוות לי כאלו סכומים. אם כל כך הרבה אנשים פרטיים מפקידים בידי את חסכונותיהם, זוהי הראיה הכי גדולה על עושרי האגדי.
הנה הם דפי הבנק. שימו לב איזה מסגרת ענקית בעו"ש הבנק מאשר לי. ראו את גובה מסגרות כרטיסי האשראי שפקידי הבנק מעניקים לי. הנה ההלוואה על דירת מגוריי, שימו לב שאושרה לי משכנתא של 80% - נדיר ביותר. הנה ההלוואה על הכרכרות והסוסים - מלוא סכום הרכישה. בכל חודש אני מבקש להעלות את מסגרת החריגה והבנק מאשר.
כעת אראה לכם שלא רק בנק אחד בלבד נותן בי אמון ענק שכזה. הנה יש לי חשבונות בכל הבנקים האפשריים. כרטיסי אשראי מכל החברות והסוגים. ובכולם מסגרות האשראי שלי עומדות על סכומים גבוהים משמעותית מהמקובל בשוק. האם אין זה סימן מובהק לעושר בלתי נתפס?
מה שהראיתי לכם עד עתה, זה רק ה'קדימון'. כעת נעבור למנה המרכזית. ראו את רשימת המפקידים האין-סופית שיש לי. מדובר במאות רבות של משפחות הנותנות בין אמון מלא ומפקידים את כל חסכונותיהם בידי, מתוך ידיעה והבנה שכספם במקום הטוב ביותר. אתם מבינים באיזה עוצמה של אמון מדובר. האם קיימת ראיה גדולה מזה לעושר ללא גבול ומידה"?
שקט השתרר בחדר המעוצב ברהיטים בסגנון לואי השמיני, עם שילובי אובייקטים עדכניים מהעת החדשה, מברשת הברונזה המעוטרת באבני חן הפיצה אור נעים שהתמזגו בקרני השמש שבקעו מווילון המשי המשתלשל על גבי קרניז טיטניום מבהיק. היתה זו דומיה זועקת.
הראשון שהפר את הדממה היה גבאי קופת הצדקה. הרים את עיניו, היישר מבטו אל הגביר, ואמר בלחישה זועקת: "נפלא. עד עתה הסברת לנו בטוב טעם עד כמה הבנקים עשירים, כמה חברות האשראי אמידים, ואפילו כמה אנשים פרטיים שיתכן וסברנו עד עתה שהם עניים וכעת התברר שהם גבירים. יש להם כספים להשקיע בידך.
אבל לא אמרת לנו כמה כסף יש לך??? כסף שהוא שלך??? מתוך כל סכומי הכסף שאתה מגלגל בידך - מה מהם שייך לך??? כמה אתה - הגביר של העיירה שווה"???
גם בדורנו אנו, ואולי עוד יותר מתמיד, מסתובבים בינינו אי אילו 'גבירים', אשר מעבר לחובות ומסגרות אשראי לכל כיוון אפשרי אין להם דבר. על דלת ביתם המפואר מתנוסס שם משפחתם - אבל ביתם לא שלהם. הוא של הבנק למשכנתאות והלוואות מקרובים וידידם נוספים. הם המחזיקים בשלט של רכב הפאר שחונה ליד ביתם / בית הבנק - אבל גם הוא משועבד להלוואות מצטברות יותר משוויו.
הם 'גבירים' רק בתאוריה, בדמיון ובמשאלת הלב. וזה בדיוק מה שמפיל אותם עמוק יותר. קשה להם להכיר במציאות החיים כמו שהיא. אם היו מכירים בה, היו מגלים שגם אם היא לא כזו מרשימה, אך בהחלט לא כל כך גרועה.
אם היו מצליחים לחזור הביתה - לעולם המציאות, להכיר ביכולתם ובאפשרויותיהם האמיתיות, היו מתחילים ליהנות מהחיים. נהנים יותר מכל קנייה. 'איכות החיים' שלהם היתה גדלה משמעותית. והדבר המפתיע - הם היו מוערכים הרבה יותר. לא רק על יד בני ביתם - שישמחו ויהיו מאושרים מצורת חיים שכזו (קצת מפתיע - אך זוהי המציאות), אלא אף על ידי החברה הסובבת. אנשים מעריכים את מי שחי לפי האפשרויות הכספיות שלו, חי חיי אמת ויושר. ולא מי שנגרר אחר הפרסומות ושיקולי כבוד מדומים. חי בשביל ה'מה יאמרו'.
כך אמר שלמה המלך - החכם מכל אדם: "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" (משלי י"ג ז'), ומסביר רש"י במסכת מנחות (פ"ה ע"ב) כוונת דבריו - ישנם אנשים אשר נוהגים עצמם בעשירות, נוסעים ברכבי פאר, משקיעים בבית מפואר, מבלים במלונות פאר ומסעדות יוקרה - אך באמת אין להם כל, רק חובות ומינוסים בבנקים.
אך ישנם אחרים שהם 'מתרושש' - עושים עצמם כעני ורש, מוציאים כספים מתוך מחשבה ושימת לב. הם אינם משקיעים במותרות ופינוקים - הם אינם עניים. הם עשירים. יש להם 'הון רב'. כסף אמיתי. כסף שהוא שלהם.
